איך הסתיימו מחאות דיור בחו"ל ואיך זה הסתיים בישראל

לא רק אצלנו - איך הסתיימו מחאות דיור בחו"ל ואיך זה הסתיים בישראל


ביולי 2011 הולידה קבוצת מחאה בפייסבוק ים של אוהלים ברחבי הארץ. אלפי ישראלים יצאו  לרחובות והעלו על נס את יוקר הדיור והמחייה. ההפגנות בדבר צדק חברתי היו במספר מוקדים בארץ, אך מסתבר שלא מדובר פה במוצר ישראלי מקורי, מחאות נוספות פרצו בעולם ממש באותה תקופה ואף בדרישות די דומות, אז מה קרה אצלנו ומה קרה אצלם? 

 

האביב הערבי - המחאות במדינות ערב


"אביב העמים הערבי" שפרץ בתביעה לדמוקרטיזציה בארצות ערב ב -2010  וזעזע משטרים רבים במזרח התיכון, זלג גם למערב- לאירופה. ספרד, פורטוגל, יוון, בריטניה ועוד דמוקרטיות, כולן יצאו בשם העם לאספות הרחוב במטרה זהה - לדרוש צדק חברתי. שינויים קוסמטיים קלים כמו מחאת מעמד הביניים או מחאת בני מיעוטים ומעמדות נמוכים - אך כולן היו מחאות חברתיות גלובליות שמאיימות על הסדר הקיים. 

 

מחאות הדיור בספרד


ייתכן וספרד היתה זו שהעניקה השראה למפגיני מחאת האוהלים הישראלים. כמו אצלנו, דרשו הספרדים שינוי מדיניות חברתית-כלכלית. עשרות צעירים ספרדים שמאסו באבטלה הגבוהה כבשו את כיכר פוארטה דל סול (Puerta del Sol - שער השמש) במדריד והקימו שם אוהלים באמצע חודש מאי 2011. מהר מאוד צצו עוד מאות אלפי אוהלים בכל הכיכרות המרכזיות בבירה ובברצלונה.


ההבדל במחאה בין ישראל לספרד נעוץ בעובדה שבועת הנדל"ן הספרדית כבר התפוצצה להם בפרצוף והביאה למשבר כלכלי ענק במדינה. הממשלה נכשלה בטיפול במשבר ושיעור האבטלה הספרדי הפך לגבוה ביותר בגוש האירו. הספרדים סחפו אחריהם תנועות מחאה מכל העולם, והדיון הציבורי סביב הוצאת הכספים המוגזמת של ביקור האפיפיור בנדיקטוס ה-16 בספרד, דווקא בזמן המשבר על גבו של משלם המיסים הספרדי, הוביל לעוד גל של הפגנות סוערות עד כדי עימות קשה עם השוטרים. בעקבות האירועים  והאזהרה כי דירוג האשראי של המדינה עלול לרדת, החליט ראש הממשלה, חוסה לואיס רודריגז ספאטרו, להקדים את הבחירות  במטרה שהממשלה החדשה תתפוס את מושכות הכלכלה הספרדית כבר ב-2012.

מחאת הדיור

 

מחאות הדיור בצ'ילה


בארץ השלג הדרום-אמריקנית יצאו תחילה במאי-יוני סטודנטים למאבק רדיקלי שכונה "החורף של צ'ילה" על משקל ה"אביב הערבי". כאן, הרבה לפני יוקר הדיור והמחייה, טיפול השורש מתחיל בחינוך. יושבי הפקולטות, תיכוניסטים והוריהם השביתו את הלימודים ויצאו לרחובות לדרוש חינוך חינם ללא פשרות, מהגנים ועד האוניברסיטאות. הנימוק המושכל היה: איך ייתכן כי במדינה שיותר מעשירית אזרחיה נכנסים תחת מטריית שיעור העוני, לא הוקמה אפילו אוניברסיטה ציבורית אחת מאז תחילת שנות ה-90.

מאבק במוסדות לימוד פרטיים שכזה דרש יצירתיות מלומדת: התנשקויות רחוב המוניות, ג'וגינג סביב ארמון הנשיאות, מסיבות קצף, שעה של תיפוף על סירים מכל בית וצעדת תחפושות, קרנבל כמו שרק בדרום אמריקה יודעים לעשות.  גם אחרי יותר משנה של הפגנות ומחאה ציבורית, משבר החינוך בצ'ילה עדיין לא נפתר שיעור התמיכה בנשיא צ'ילה, סבסטיאן פיניירה, צנח בעקבות המחאה, שהסבה את תשומת הלב לחוסר השוויון בהשכלה ובכלכלה. פיניירה סירב לשנות את מערכת החינוך, אך הציע להקצות מיליארד דולרים למלגות ולהפחתת הריבית על הלוואות.

 

המחאה החברתית באנגליה


המושג הטהור של מחאה חברתית קצת מתערער כשמדברים על בריטניה של אוגוסט 2011. הפעם מדובר בשוליים של השוליים של הממלכה: מיעוטים בשכונות שמזמן כבר לא היו חלק מכללי המשחק במדינה, והרגישו חלק רק מהקהילה המצומצמת שלהם. מדיניות ההפרטה שנועדה לשפר את המצב הפיננסי של בריטניה, קידמה דיור ציבורי, דמי אבטלה וחינוך חינם, אבל ה"פיצויים" הללו השאירו אותם מוזנחים בחצר האחורית. הפיצוץ הגדול קרה כשהמעמד הנמוך הבין שמי שגדל בשכונות, ללא מוסדות חינוך ראויים, עם מבטא מסוים וצבע אחר - עתידו גם למות שם. צריך לזכור כי למרות שהמהומות פרצו ברובן בשכונות העניות של לונדון, הן לא נשארו רק בתחומן. מעבר לכך שהשיח הציבורי ריחף מעל לכל השכונות בעיר, אזורים רבים בלונדון אינם בגדר חלוקה מובהקת לעשירים ועניים, אלא שכונות מעורבות.

 

המחאה החברתית ביוון


גם ביוון המחאה החברתית הייתה פחות מנומסת. כמעט ואין בנמצא מהדורת חדשות באירופה שפספסה את התמונות משם: הרוגים ועשרות פצועים בעימותים אלימים, הצתות בנקים ובתי עסק, אלות, אבנים בקבוקי תבערה וגז מדמיע. המפגינים היוונים, כמו הספרדים, האשימו את מנהיגיהם בגניבה, הם דורשו שקיפות מלאה בפרלמנט והסרת השפעתם הבלתי נתפסת של השחקנים החזקים בכלכלת מדינתם, הבנקים וכוחות השוק. הטריגר להפגנות המתגלגלות התחיל בסוף 2008 - שנת המשבר הכלכלי העולמי. מותו של תלמיד בן 15 שנורה על ידי שוטר במהלך הפגנה באתונה, הוציא את כל הצעירים לרחובות והציף את תסכולם המתמשך מאבטלה גבוהה וזכויות העובדים הנמוכות. מאוחר יותר, הצעירים קיבלו גושפנקה מאיגודים מקצועיים שהצטרפו אליהם כנגד הקיצוצים האדירים ומדיניות הצנע שהובילה הממשלה.


ההפגנה היוונית הגדולה מכיכר סינטגמה באתונה יצאה ממש באותה השעה בה יצאה צעדת המיליון לכיכר המדינה בתל אביב.
עברו שלוש שנים וב- 2014 פרצה המחאה מחדש לגבי יוקר המחיה בישראל - מחאת המילקי. במקביל קרה הדבר בברלין, המתח ההולך וגואה בין תושבי ברלין הוותיקים לבין אלו החדשים הוביל לכך כי תוך חמש שנים מחירי השכירות בעיר זינקו ב-43%. אמנם בשנים הללו חל גידול גם בהתחלות הבנייה שם אבל חלק גדול מאותה בנייה הוא לעשירים. דיור בר השגה, בדיוק כפי שדורשים בארץ, אינו בנמצא גם שם. 


מפגינים רעולי פנים שרפו פחי אשפה בשכונת קרויצברג, ניפצו חלונות וריססו גרפיטי על בניין משרדים חדש. כשהשוטרים הגיעו, הושלכו לעברם אבנים. אותה שכונה, שהייתה מאוכלסת בעבר במהגרים מטורקיה ובאמנים, הפכה ליעד פופולרי עבור הבאים לעיר. השכירות בשכונה זו טיפסה ב-64% תוך שלוש שנים. בהשוואה, השכירות בגרמניה כולה עלתה באותה תקופה בשבעה אחוזים בלבד.


המסקנה העיקרית מהפגנות אלו היא שהמדיה החברתית מאפשרת למחאה להתארגן בקלות ולהוציא בתוך ימים אלפי מפגינים לרחובות, אבל אז, בן רגע, היא מתפוררת ומותירה אחריה שובל לייקים עצלים. ב־2011 היו הפגנות באלף ערים ביותר מ־80 מדינות, ככל הנראה המחאה הגלובלית הגדולה ביותר באותה נקודה. זה שינה את השיח והכניס לסדר היום את נושא האי-שוויון. אבל מבחינה נבחרי ציבור הייתה לה השפעה קטנה, אם בכלל. 


מחאות קיץ 2011 הדביקו מדינה אחרי מדינה, ושלחו עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם לרחובות. שליטים נפלו, חדשים קמו, אקטיביסטים נהפכו לפרלמנטרים, והרצון ליצור שינוי הדהד בכל מקום. אלא שברגע שבו הסתיימו ההפגנות, קיפלו המפגינים את רגשות האקטיביזם והלכו הביתה לריק גדול וחוסר ודאות. זה אפשר למבקרים לטעון שהמחאה החברתית בישראל, למשל, היתה רק שעשוע של סטודנטים בחופשת הקיץ, ושהיא הסתיימה ברגע שהיו צריכים לחזור ללימודים. אז האם באמת מחאות אלה לא השיגו דבר?


לא בטוח, ההתייחסות ליוקר המחיה והמחסור החמור בדיור בר השגה הוא נושא שכמעט אינו יורד אצלנו מסדר היום. גם אם לא בוצעו בישראל שינויים מבחינה שלטונית, הרחבת חוק חינוך חובה חינם לגיל 3, הקטנת המרווחים לתחנות הדלק, גידול בהתחלות הבניה בצורה משמעותית בשנתיים  לאחר המחאה ועוד. דברים השתנו בעקבות המחאה אצלנו וגם בעולם אבל הדרך לצדק חברתי, פתרון בעיות הדיור ויוקר המחיה היא עדיין ארוכה ומתמשכת.